צילומים במוסקבה ובישראל 2026 | הצלמת יאנה ניידיץ׳ | מה ההבדל

צילומים במוסקבה ובישראל: הרגלים שונים, רגשות אמיתיים

מוסקבה וישראל הן שתי סביבות שונות לצילום. ולא מדובר רק באדריכלות, במזג האוויר או בנופים. כצלמת, מעניין אותי באיזו תחושה אנשים מגיעים לצילומים, מה הם רוצים לשמר בתמונות ואילו תמונות הם בוחרים בסופו של דבר

מהניסיון שלי, במוסקבה פונים אליי לעיתים קרובות יותר לצילומים אישיים, ובישראל — לצילומי משפחה. זה לא כלל קבוע: בשני המקומות אני מצלמת פורטרטים, זוגות ומשפחות. אבל ההבדל הזה משקף היטב שתי גישות לצילום: לספר את הסיפור האישי שלכם, או לשמר את הקשר עם האנשים הקרובים אליכם

מוסקבה: זמן לעצמכם

צילומים אישיים הם הזדמנות להפנות את תשומת הלב לעצמכם לכמה שעות. לא לעבודה, למשימות היומיום או לציפיות של אחרים, אלא לאופן שבו אתם מרגישים עכשיו ולאופן שבו הייתם רוצים לראות את עצמכם

בצילומים כאלה יש יותר מקום להתנסות. אפשר ליצור לוק מלא נוכחות, לבחור סטודיו בעיצוב נקי, לצלם פורטרט שקט ליד חלון או לצאת לטיול בעיר. אפשר להביא לידי ביטוי רצינות, רכות או ביטחון — בלי לנסות להכניס את כל הצדדים שלכם לתמונה אחת מוכרת

מבחינתי, לא מדובר רק במציאת תנוחה מחמיאה. חשוב לי להבין מה האדם שמולי רוצה לספר על עצמו דרך התמונות. לפעמים זה סיפור על פרק חדש בחיים. לפעמים מדובר בתדמית מקצועית. ולפעמים לא צריך שום סיבה מיוחדת: פשוט רוצים תמונות שאוהבים את עצמנו בהן

עם זאת, צילומים שמתוכננים בקפידה לא חייבים להרגיש מבוימים. גם כשאנחנו מדברים מראש על בגדים, תאורה ואווירה, עדיין נשאר מקום לתנועה, לצחוק ולרגעים בלתי צפויים

ישראל: סיפור על האנשים הקרובים

בישראל, סיפורים משפחתיים מופיעים לעיתים קרובות יותר בעבודה שלי. כאן המיקוד משתנה: לא רק כל אדם בפני עצמו חשוב, אלא גם מה שקורה בין האנשים

איך ילד מחבק את אמא. איך ההורים מחליפים מבטים. איך כל המשפחה צוחקת ממשהו שקורה מחוץ לפריים. בתמונות כאלה, האווירה נוצרת לעיתים קרובות מתוך האינטראקציה עצמה

לכן אני לא רוצה להפוך צילומי משפחה לרצף אינסופי של ״תעמדו ישר ותסתכלו למצלמה״. גם תמונה משותפת של כולם חשובה, אבל היא לא חייבת להיות התוצאה היחידה. מעניין אותי לשמר גם את המחוות הקטנות, את החיבוקים ואת התנועה — את הדברים שבהם המשפחה תזהה את עצמה

מבחינתי, המטרה של צילומים כאלה היא לא להציג משפחה מושלמת, אלא לספר על אנשים אמיתיים ועל הקרבה ביניהם. לא על איך ״צריך״ להיראות יחד, אלא על איך אתם באמת חיים, צוחקים ומתקשרים זה עם זה

מה נשאר אותו הדבר

לא משנה אם הצילומים מתקיימים במוסקבה או בישראל — אני לא רוצה להתאים את האדם שמולי לתפיסה של איך נהוג להצטלם באותו מקום

אם אתם מתחברים לאסתטיקה נקייה ומינימליסטית, לא חייבים להכניס לפריים את כל מה שמסביב. אם אתם רוצים תמונות משפחתיות טבעיות ומלאות חיים, לא צריך לצפות מכולם לתנוחה מושלמת. ואם אתם חולמים על פורטרט מתוכנן ומוקפד, זה לא מונע ממנו להיות כן ואמיתי

מעניין אותי לצלם אנשים גם כשהם לבדם וגם לצד האנשים שהם אוהבים. אלה סיפורים שונים, אבל בכל אחד מהם אני רוצה לשמר את העיקר: לא רק תמונה יפה, אלא גם את התחושה — ״זה באמת אני״ או ״אלה באמת אנחנו״